משל למלך – סיפר הבעל שם טוב – שהיה לו בן יחיד.

בן שעשועים היה הבן, חכם ונאה ומפליא את כל רואיו, אך המלך חפץ היה לשאוב ממנו יותר. עוד יותר נחת, עוד יותר תענוג.

אמנם, רבים ושונים הם שעשועיו של מלך בבנו יחידו. בינקותו, רווה הוא נחת ממעשי שובבותו, וכשהוא גָּדֵל, נמלאת נפשו מאצילותו הנסיכית, ומעת שהוא עומד על דעתו – מתענג הוא מהלימוד עם בנו יקירו, שמח על חוכמתו.

ואף על פי כן, בתוככי כל אותם התענוגים גנוז התענוג הפנימי והעמוק מכולם. התענוג הנוגע בעצם הנפש. זה התענוג שלא ניתן לחוש בו, לא ניתן להכירו או לבטאו במילים...

ותענוג זה, אינו מתעורר אלא מעצמו. וגילויו ייתכן רק מתוך הריחוק, מתוך הזָרוּת, מתוך הסכנה.

עמד אפוא המלך ושילח את בנו למרחקים, אל העולם הגדול.

ובכן, יצא הנסיך אל העולם, ושכח את הארמון. שכח על השמחה ששמח בקרבת אביו, ועל השמחה ששמח אביו בחברתו.

שלח המלך שליחים רבים לקרוא את בנו. אך לשווא – הבן לא שב; שיגר אליו שרים נכבדים לדבר על ליבו – לא היטה אליהם כלל את אוזנו.

קם שר אחד, חכם, והגה תחבולה גדולה. הוא פשט את מחלצות השרד המפוארים, ולבש תחתיהם בגדי חולין פשוטים, כאילו היה אחד הריקים (ג'ינס וטי-שירט, או כל מה שלבשו באותם הימים). שינן גם את שפת הרחוב שהורגל בה הנסיך שנדד, ואימן ידיו במנהגי הפוחזים שדבקו בעלם החמודות שאבד.

בלבושו המאומץ ובשפתו הזרה, עשה השר את דרכו, בשליחות המלך, לעבר היעד הנידח. שם, קנה את לב הנער ונעשה לו חבר ואח. וכשיצאו הימים, קירב השר את לב הנסיך בדברים. הזכירו נשכחות נושנות, ועוררו באהבות רדומות. או אז, שב סוף סוף הבן לחיק אביו אוהבו, וחזר הנסיך לבית ארמונו.

***

המלך הרם – מבאר הבעל שם טוב – הוא הקדוש ברוך הוא.

הנסיך האובד – הוא לא אחר מאשר אתה.

והשר החכם? אֵלו הם סיפורי התורה.

למראית עין, אינך רואה בסיפורי התורה אלא מעשיות. אירועים שאירוע בארץ התחתונה. אך בתוכם לבושה חוכמתו העמוקה, האינסופית, של אביך שבשמיים. חוכמתו העצמית של הבורא, שמרוב גדולה ועומקה היא אינה ניתנת לביטוי ולא מתאפשר לדעתה – אלא באמצעות סיפור. סיפור המדבר דווקא אל ליבו של הילד השקוע בעומק הַנֵּכָר.

ובתוך אותה החכמה, בליבה פנימה, טמון התענוג העמוק ביותר. העונג העליון של שמחת האלוקים בְּךָ, התענוג שלא ניתן לחוש בו ולא ניתן לבטאו במילים...

וכשהתענוג הזה מתעורר, אינך יכול לעמוד בפניו. הוא מושך אותך בחבלי עבותות אהבה לשוב הביתה, לאביך שבשמיים.

אך בשל מה? מה הביא את התענוג העליון הנשגב, הכמוס והנעלם, להתגלות? מה גרם לבלתי-ניתן-לאמירה להיאמר? לבלתי-נודע – להיוודע?

הסוד הוא: הניצחון.

סכנה נוראה רובצת לבן המלך באפלת העולם הזה. חושך השכחה מאיים לאבדו לחלוטין, לנתקו לצמיתות מאביו.

בשביל לנצח את האפלה המרה – כל האמצעים כשרים בעיני המלך. הוא פותח את כל אוצרות גנזיו, גם את היקרים שבנכסיו, אפילו אֵלו אשר שַׂר אוצרו לא ידע על קיומם – והוא מְצַוֶוה: "קחו! קחו את הכול! רק תביאו את הניצחון!"

את כל חייו משקיע המלך בשביל לנצח במלחמה ולהכריע את האויב.

משום כך, כששרו של המלך נשלח אל הבן, הוא נושא עימו את תמצית דמו ונפשו של אביו. את האהבה הכמוסה בעצם הנפש. בסיפורים הנמסרים בשפתו הזרה של הילד שאבד בדמיונות כזב, טמונה משאת נפשו העליונה של המלך: לנצח. לגבור על האתגר ולהחזיר את הנסיך לבית מלכותו.

***

בימים האחרונים של הגלות, עת החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, כשהאנושות מגששת באפלה ובלבול – דווקא אז מגיע המסר מלמעלה.

הסודות שהיו אצורים וחתומים מבינת כל הדורות הקודמים – מונח כעת בהישג ידנו. מה שגדולי תורה היו נותנים הכול כדי לדעת – מוגש ללא מאמץ למוחותינו הפעוטים. הבלתי-נודע הופך לידוע, הבלתי-ניתן-לאמירה נאמר, ועצם התורה, מהותה של האלוקות, שורש נשמותינו, נפרשת לפנינו – להביט בה, להתבונן בה, לרומם את מוחנו וליבנו.

ולשאת אותנו חזרה הביתה, לאבינו שבשמיים.

(מבוסס על מאמר ד"ה "באתי לגני" ה'תשכ"ו)